חדשות הטלוויזיה בין מסורת לחידוש

חדשות הטלוויזיה הן ביסודן סוגה המדגישה רצינות, מכובדות, שמרנות. יחד עם זה, הן נתונות בתהליכי התפתחות ושינוי משמעותיים ובלתי פוסקים

מבוא

החדשות הן סוגה טלוויזיונית ותיקה ומרכזית מאוד, שלה מעמד ייחודי ומועדף. מהדורות החדשות בטלוויזיה הן לב-ליבה של "מדורת השבט", סביבה מתכנסת הקהילה הלאומית ובמסגרתה היא מקיימת דיון ציבורי. המהדורות מתפקדות במידה רבה כמעין 'חלון ראווה', המקרין דימוי פומבי ומלוטש של הזהות התרבותית המשותפת. מהדורת החדשות היא גם חלון ראווה מרכזי של ערוץ השידור, המציג באופן מזוקק את עוצמתו הכלכלית והארגונית ואת כובד משקלו החברתי והפוליטי. על רקע זה, חדשות הטלוויזיה הן ביסודן סוגה המדגישה רצינות, מכובדות, שמרנות והיצמדות לזרם המרכזי של התרבות והשיח הציבורי. בד בבד, חדשות הטלוויזיה נתונות מראשיתן בתהליכי התפתחות ושינוי משמעותיים ובלתי פוסקים, המובילים לחוסר יציבות ז'אנרית ונורמטיבית.

מאמר זה מבוסס על ממצאי מחקר, בתמיכת קרן המר של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, שביקש לבחון תהליכי שינוי אלה ואת השלכותיהם על דפוסי השיח בחדשות הטלוויזיה. לשם כך, נבחן מדגם מייצג של מכלול חדשות הטלוויזיה בישראל של שנת 2008 – על מגוון הערוצים, שעות השידור, הפורמטים ותחומי הסיקור שלהן – באמצעות ניתוח איכותני, ניתוח כמותי, וניתוח שיח פרטני. כפי שיידון להלן, ממצאי המחקר מצביעים על המשך התרחבותן של מגמות שינוי משמעותיות במבנים המשמשים להצגת החדשות, ועל צמיחתן של אסטרטגיות חדשות לביסוס סמכותו ואמינותו של הטקסט החדשותי. כתוצאה מכך, מעוצב השיח החדשותי כיום על-ידי מתחים פנימיים בין מודלים שונים, ותיקים ועדכניים, והופך מורכב יותר מאשר בעבר.

"לא חלמתי שיגיע היום שנדבר על סימפסונס בשידור": ניתוח מקרה בוחן

על מנת להדגים את מגמות השינוי המרכזיות בחדשות הטלוויזיה, כפי שנידונו במחקרים קודמים ובמחקר הנוכחי, ואת ממצאי המחקר בנוגע להשלכותיהן על השיח החדשותי ולמורכבויות שהן מייצרות, אתמקד במאמר הנוכחי בניתוח מפורט של דוגמה קצרה אחת. הקטע שיוצג להלן שודר לקראת סופה של המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 ב-23.3.08, כאייטם ה-12 מבין 16 אייטמים, ובמסגרתו אירחה מגישת המהדורה, יונית לוי, את אילנה דיין, מגישת תוכנית התחקירים והתעודה "עובדה", באולפן החדשות.

זהו קטע משולי המהדורה, שאינו עוסק בנושא חדשותי עדכני אלא בתוכן מגזיני יותר באופיו, ובהתאם, לא משתתפים בו כתבים או פרשנים ממערכת חדשות ערוץ 2. לכן, זו אינה דוגמה טיפוסית המייצגת את מסד הנתונים של המחקר, אלא דוגמה ייחודית, המאפשרת להמחיש באופן מזוקק וברור רבים מדפוסי השיח והמתחים שתועדו במסגרת הניתוח המקיף והשיטתי.

בקטע שלהלן ניתן לזהות ביטויים למספר מגמות שינוי, השזורות זו בזו באופן הדוק, אך מתחוללות במישורים שונים של הטקסט הטלוויזיוני – החל ממאפייניו הכלליים ביותר ועד לתופעות שיח נקודתיות, המזמינות ניתוח מדוקדק. על מנת לאפשר ניתוח כזה, יוצג להלן תעתיק פרטני של הקטע, על היבטיו המילוליים, הפארא-מילוליים והחזותיים (ראו נספח למקרא סימני תעתיק).

מגמות שינוי תוכניות, תפקודיות, מבניות וסגנוניות בשיח חדשות הטלוויזיה

במבט ראשון, ניכר שהתכנים המוצגים בקטע והתפקודים המרכזיים שהוא ממלא חורגים באופן בולט מההגדרה המסורתית של חדשות, כמוקדשות לדיווח של עובדות עדכניות ביחס לאירועים בעלי משקל ציבורי. הקטע מתמקד בהיבטים קלילים, משעשעים ורכילותיים של "גוגל" – תנאי העבודה המפנקים ומעוררי הקנאה במטה החברה והאופן שבו היא מיוצגת בתרבות הפופולרית. העיסוק בנושא משמש קדימון לתוכנית המשודרת בהמשך הערב, באופן הרותם את מרכזיותה של מהדורת החדשות לצרכיו המסחריים של הערוץ.

כך, משקף הקטע את התרחבות טווח התכנים והתפקודים של חדשות הטלוויזיה (Montgomery, 2007): ממיקוד בלבדי בנושאים חדשותיים מסורתיים, דוגמת פוליטיקה, ביטחון וכלכלה, מעבר לעיסוק גם בבידור, בצרכנות ובפנאי; ממיקוד כמעט בלעדי בדיווח על מידע עובדתי, דגש הולך וגובר על תפקודים משלימים, הנשענים על מידע קיים ומוסיפים עליו פרשנות, הסבר, הרחבה, דרמטיזציה והבלטה של היבטים אנושיים, רגשיים, יומיומיים ואינטימיים.

התרחבות תוכנית ותפקודית זאת של החדשות לאורך השנים נובעת במידה רבה מהתחרות הגוברת בשדה התקשורת בעידן הרב-ערוצי והדיגיטלי: ראשית, מתהליכי מסחור, בידוריזציה ופופולריזציה בתגובה להחרפת הלחצים הכלכליים איתם מתמודדים גופי השידור. שנית, מהשימוש הנרחב כיום באמצעי תקשורת חדשים – ובראשם האינטרנט והטלפונים החכמים – כספקי מידע עדכני באופן שוטף לאורך כל היום, המוביל את חדשות הטלוויזיה לסגל לעצמן תפקודים משלימים.

הפופולריזציה של החדשות – כלומר, הניסיון להפוך אותן לקלילות, מבדרות, נגישות ורלוונטיות לחיי היומיום של הצופים – ניכרת לא רק בתכני החדשות ובתפקודיהן אלא גם במבנים ובסגנונות שלהן. הקטע שלפנינו, שבנוי כאינטראקציה זוגית בין יונית לוי ואילנה דיין, משקף את מגמת השינוי המרכזית במבנים המשמשים להצגת החדשות בטלוויזיה לאורך השנים: אם באופן מסורתי, הוצגו החדשות כמונולוגים כתובים מראש ומקוריינים – של המגיש באולפן או של הכתב ב-voice over במסגרת כתבות מצולמות וערוכות – כיום הן כוללות שימוש הולך ומתרחב במבנים דיאלוגיים ושיחתיים, במסגרתם מגיש המהדורה מקבל עדכונים מכתב בשטח, מנהל דיון של פאנל פרשנים באולפן, מקיים שיחת חולין קלילה עם החזאי, או מוסיף הערה אישית בפנייה כמו ספונטנית ושיחתית לצופים (Montgomery, 2007).

עם זאת, המחקר הנוכחי ומחקרים קודמים על שיחתיות בחדשות, מלמדים כי האימוץ של מבנים של אינטראקציה אינו מוביל בהכרח להיווצרותו של שיח דיאלוגי, רב-קולי, דינמי ופתוח יותר, אלא משמש לעתים כמסגרת חיצונית בלבד להצגה של שיח מתוכנן מראש ומונולוגי במהותו (חמו, 2009).

מתח זה, בין מונולוגיות לדיאלוגיות ובין תכנון מראש לדינמיות, בא לידי ביטוי בדוגמה שלפנינו, בעיקר כאשר בוחנים זה מול זה את חלקיה השונים. הקטע נפתח במספר תורות ארוכים למדי (1,2,4), במסגרתם לוי ודיין מציגות טקסט רהוט וקולח, שניכר בו שהוא כתוב מראש, תוך שמירה על חלוקת תפקידים ברורה – לוי, מגישת המהדורה, פותחת את הקטע ומפנה לדיין שאלה, ובתגובה דיין מציגה את הכתבה. לעומת זאת, לאחר שמשודר הקטע מכתבת "עובדה", הופך השיח בין לוי לדיין לשיחתי ולדינמי הרבה יותר (6-14). הוא מתנהל ברובו כחילופי שאלות ותשובות הדדיים מאוד בין שתי בנות שיח שוות זכויות, חובות ותפקידים, ומתאפיין בתורות קצרים, המתחלפים במהירות ותוך ריבוי של חפיפות וכניסות מהירות למרחב השיחה. לכן, ניתן לשער כי בין אם חילופי דברים אלה אכן ספונטניים לחלוטין, ובין אם הם מבוססים על מידה מסוימת של תכנון ותיאום מראש בין בנות השיח, הם נועדו להתפענח על-ידי הצופה הסביר כשיחה ספונטנית וטבעית למדי.

באופן הזה, משקפת הדוגמה הנוכחית את מורכבותה של אינטראקציה טלוויזיונית, המעוצבת על-ידי שילוב ועירוב של יסודות שיחתיים, טבעיים, שוויוניים וספונטניים מחד, ומוסדיים, א-סימטריים ומתוכננים מראש מאידך.

כאמור, מגמת השיחתיות של החדשות ניכרת לא רק במבני השיח אלא גם בסגנונו. עם השנים, מתרחב בהדרגה הטווח הסגנוני של החדשות, מההקפדה המסורתית על משלב ודפוסי הגייה אחידים ורשמיים לגיוון לשוני גדל, בשני היבטים: ראשית, בדמות נוכחות מסוימת של מבטאים ודפוסי הגייה האופייניים למיעוטים, מהגרים או קבוצות מוחלשות, המאפשרת ייצוג, גם אם מוגבל, של רב-תרבותיות. שנית, בדמות שימוש הולך ומתגבר גם במשלב נמוך, בסגנון דיבור א-פורמלי ובביטויים עממיים, המחזקים את האופי היומיומי, הבין-אישי והשיחתי של החדשות, ומהדהדים נטייה כללית לסובלנות ולהעדפה גוברות לסגנון שיח לא רשמי גם בהקשרים ציבוריים וממוסדים (Coupland, 2001).

מגמה זאת ניכרת גם בקטע שלפנינו: הוא מתנהל ברובו בשפה פשוטה ולא פורמלית, והנימה הקלילה שלו, שמעוצבת על-ידי שימוש נרחב בחיוכים, בצחוק ובטון דיבור משועשע, תורמת אף היא לאופיו הלא רשמי.

במקרה שלפנינו, המבנה והסגנון השיחתיים והבין-אישיים של הקטע עשויים לשאת משמעות נלווית נוספת, מגדרית, מכיוון שדפוסי חילופי התורות, הסגנון והנימה שתוארו לעיל מזוהים במידת מה עם שיח נשי סולידרי ושיתופי (טנן, 1991). שיח כזה מתאפיין גם ברמות גבוהות של תמיכה הדדית, שניכרות בקטע שלפנינו במחמאות (9) ובהקפדה על תגובתיות וקישוריות בין הדוברות (לדוגמה, "זה מה שבדקת" – "זה מה שבדקתי", 13-14). כל אלה עשויים לתרום לפענוח הקטע כמימוש של 'שיחת בנות' חברית ואינטימית בין שתי עמיתות לעבודה.

פרשנות זאת מצביעה על מתח פנימי נוסף. על אף בולטותן ומעמדן של נשים דוגמת יונית לוי ואילנה דיין, הן עדיין נדירות, ועל רקע זה, ניתן לפרש את הדוגמה הנוכחית כמעין מובלעת נשית-אינטימית חריגה בתוך חדשות הטלוויזיה, שביסודן, גם כיום, נשלטות על-ידי גברים (לביא, 2006). מתח דומה מהדהד גם בהיבט החזותי של הקטע: לוי ודיין נמצאות באולפן רחב ידיים, בעל מראה מלוטש ונקי, ולובשות חליפות, אך רוכנות זו אל זו ומחוות זו אל זו בידיהן, וכך מעצבות מרחב שיחתי, קטן ואינטימי ביניהן. ניגוד זה, ומאפייניו הסגנוניים של הקטע בכלל, הולמים את מיקומו השולי, לקראת סופה של המהדורה, ומהדהדים את העירוב ואת טשטוש הגבולות בין מרחבים ציבוריים ופרטיים, האופייני לטלוויזיה ולתקשורת עכשווית בכלל.

מגמות שינוי באסטרטגיות לביסוס סמכות ואמון בשיח החדשותי

מגמות השינוי בתפקודים, במבנים ובסגנונות של חדשות הטלוויזיה כרוכות גם בשינויים באסטרטגיות השיח המשמשות לביסוס אופיו הסמכותי ומעורר האמון של הטקסט החדשותי, כפי שהן באות לידי ביטוי בשני מישורי ניתוח משלימים: בדפוסי המיצוב של אנשי החדשות, כלומר, באופן שבו הם מנהלים בשיח, באמצעות מגוון אמצעי עיצוב, את זהותם, תפקידם, ומערכת היחסים וחלוקת הכוחות בינם לבין בני-שיחם וקהלם; ובמערך הלשוני של סימון מעמדו של הטקסט ביחס למציאות, באמצעות סמני מודאליות (דוגמת "סביר להניח", "בוודאות", או "כנראה").

במסגרת המודל המסורתי והוותיק של חדשות הטלוויזיה – כדיווח עובדתי, מונולוגי ומתוכנן מראש בסגנון רשמי – סמכותו של הטקסט נבעה בראש ובראשונה מהבלטת עיגונו בכוח וביציבות המקצועיים, הארגוניים, הכלכליים והמוסדיים של הגוף המשדר. הבלטה זו הושגה בעזרת מגוון אמצעי עיצוב, דוגמת הבלטת המותג של הערוץ או עיצוב אולפן מודרני, סולידי ויוקרתי, והייתה כרוכה גם בטשטוש המעורבות האישית של אנשי החדשות בטקסט.

אסטרטגיות אלה לביסוס סמכות מתקיימות גם היום, אך האפקטיביות והמרכזיות שלהן התערערו במידה ניכרת, כחלק מכרסום כללי באמון הציבורי בהיררכיות מקצועיות ומוסדיות מסורתיות של סמכות. כתוצאה מתהליך זה, ועל רקע השינויים התפקודיים, המבניים והסגנוניים שתוארו לעיל, מתרכך במידה רבה הדגש הבלעדי על מיצוב מוסדי ומקצועי, ומתווספות אליו אסטרטגיות חלופיות ליצירת סמכות ואמון בחדשות הטלוויזיה, המבוססות דווקא על מיצוב אישי של אנשי החדשות (Coupland, 2001).

הנכחת ההיבטים האישיים והבין-אישיים של הטקסט ניכרת באופן ברור בדפוסי השימוש בגופים בשיח החדשותי. אם בעבר התאפיינו החדשות בשימוש בלעדי בגוף שלישי, כיום הן כוללות לעתים מזומנות גם שימוש בגוף ראשון ושני, כפי שממחיש הקטע שלפנינו.

במחקרים קודמים ובמחקר הנוכחי זוהו שני דפוסי מיצוב אישי הרווחים בחדשות הטלוויזיה כיום. שניהם, והסתירות והמתחים ביניהם, באים לידי ביטוי בקטע שלפנינו. מחד, לוי ודיין ממוצבות בקטע כשתי נשים רגילות, שתחומי העניין ודפוסי השיח וההתנהגות שלהן עשויים לעורר תחושות של דמיון, קרבה והזדהות: הן רואות "משפחת סימפסון", מחפשות מידע ב"גוגל", ו'מריצות קטעים' עם חברותיהן לעבודה. זהו דפוס מיצוב טיפוסי, במסגרתו מודגשת ההשתייכות התרבותית והקהילתית המשותפת לאנשי החדשות ולקהלם כמקור לסולידריות ולהזדהות ולכן גם לאמון (Coupland, 2001).

מאידך, לוי ודיין ממוצבות בקטע גם כידועניות – נשים מפורסמות מאוד, ששמותיהן הם מותגים מוכרים ושניתן למצוא עליהן מידע רב ברשת האינטרנט. זהו דפוס מיצוב אישי רווח שני, המבוסס על אימוץ ההיגיון הפנימי של תרבות הידוענים, על-פיו הפרסונה המוכרת של עיתונאים-כוכבים (למשל, רוני דניאל) מהווה מקור לאמון בזכות עצמה. לתהליך זה, של 'פרסונליזציה של עיתונאות', מגוון ביטויים בסוגות שונות, דוגמת מרחב גדול יותר מבעבר לנקיטת עמדה אישית דעתנית של עיתונאים בראיונות חדשותיים, או התמקדות של כתבות תחקיר בתלאות שעובר העיתונאי בדרכו לחשיפת האמת. השילוב בין שני דפוסי המיצוב האישי – הסולידרי והידועני – בחדשות הטלוויזיה, ובאופן נקודתי בקטע שלפנינו, משקף את המתחים האופייניים לפנייה של טלוויזיה ושל ידוענים לקהלם: בין רגילות לייחוד, בין קרבה למרחק, ובין פנייה 'בגובה העיניים' לפנייה סמכותית.

במקביל למעבר מדגש בלעדי על מיצוב מקצועי ומוסדי לנוכחות של מיצוב אישי בחדשות, משתנים גם דפוסי השימוש במערך הלשוני של סימון מעמדו של הטקסט ביחס למציאות. אמצעי מרכזי לביסוס אמינותם של טקסטים חדשותיים מסורתיים, דיווחיים ומונולוגיים, הוא שימוש ב'רטוריקה של עובדתיות', הכוללת שני נדבכים מרכזיים. הראשון, שכבר הוזכר לעיל, הוא טשטוש המעורבות האישית של המוען בטקסט, באמצעות שימוש בלעדי בגוף שלישי. השני הוא הימנעות כמעט מוחלטת מסימון מפורש של מעמדו העובדתי של הטקסט באמצעות סמני מודאליות ("אולי", "ללא ספק", וכדומה).

הימנעות כזו מעבירה את המסר המובלע כי הטקסט כולו הוא אמת ודאית ומוחלטת, שמעמדה העובדתי קבוע וברור מאליו (רועה, 1994). לעומת זאת, טקסטים חדשותיים עכשוויים, המופקים לעתים קרובות באינטראקציה, ללא תסריט מלא כתוב מראש, ודורשים ניהול מפורש של מעברים ושילובים בין דיווח לפרשנות ובין עובדה לדעה, מובילים באופן טבעי לשימוש בגוף ראשון ושני ובסמני מודאליות, ולכן תורמים לערעור אופיו ה'שקוף', המובן מאליו לכאורה, של השיח החדשותי (Montgomery, 2007).

במסגרת המחקר הנוכחי, נבדק היקף השימוש במגוון תופעות שיח המערערות על שקיפותו של הטקסט ומסמנות באופן מפורש את מעמדו – החל מסמני מודאליות (לדוגמה, "כנראה"), דרך סמני שיח (לדוגמה, "מן הסתם") וכלה בהערות מטא-תקשורתיות, המתייחסות באופן מפורש לשיח ולאינטראקציה (לדוגמה, "בוא נזכיר לצופים ש…"). ממצאי הניתוח הכמותי במחקר מלמדים כי אכן, השימוש בתופעות כאלה רווח יותר במסגרת מבנים שיחתיים מאשר במסגרת מבנים מונולוגיים. בנוסף, נמצא כי השימוש בהן רווח יותר במשדרים חדשותיים בשעות אחר הצהריים מאשר במהדורות המרכזיות. בניתוח איכותני שנועד לבחון את הגורמים המשפיעים על ההבדלים בין שעות השידור, נמצא כי הערות מטא-תקשורתיות, סמני מודאליות וסמני שיח שכיחים יותר במשדרים המבוססים על רמות נמוכות של תכנון מראש ושל תמצות, באינטראקציות שוויוניות ודיאלוגיות יחסית, ובסיקור של נושאים המזמינים דגש על סגנון שיח לא רשמי ועל מעורבות אישית של אנשי החדשות, דוגמת נושאים בידוריים. ממצא זה מבליט את הזיקות ההדוקות בין מגמות שינוי תוכניות, תפקודיות, מבניות, סגנוניות ולשוניות בחדשות הטלוויזיה.

הדוגמה שלפנינו ממחישה היטב את השימוש של אנשי החדשות בסמני מודאליות ובהערות מטא-תקשורתיות ואת הפוטנציאל המחקרי של תופעות אלה כמושא לעיון ביקורתי. במהלך הקטע מפיקה יונית לוי הערה מטא-תקשורתית אחת (3; לדיון במשמעויות הערה זאת, ראו להלן). בנוסף, כחלק מהאינטראקציה דנות לוי ודיין במפורש בעצמן, באופן המשקף את הנטייה של טלוויזיה עכשווית לרפלקסיה עצמית, שיש בה יסוד מטא-תקשורתי חזק. לבסוף, הקטע כולל גם ביטוי אחד של מודאליות דאונטית, המסמנת את מעמדו של הטקסט לא ביחס למציאות העובדתיות המצויה, אלא ביחס למציאות הרצויה – כאפשרות, המלצה, ציווי מוסרי מחייב או איסור מוחלט ("וכך ראוי", 9).

הופעתם של ביטויי מודאליות דאונטית בשיח חדשות הטלוויזיה – בדוגמה שלפנינו ובמגוון דוגמאות אחרות במסד הנתונים של המחקר הנוכחי – תורמת למיצוב אנשי החדשות בעמדה סמכותית, כבעלי הרשאה להצגת שיפוטים ערכיים. יתר על כן, באופן טיפוסי, כמו גם בדוגמה שלפנינו, השימוש בביטויים אלה נעשה בצורה פסקנית, ללא הצגת נימוקים לטענות השיפוטיות המובעות באמצעותם. באופן זה, הוא תורם להבניית סמכותם של אנשי החדשות כמובנת מאליה לכאורה, ללא צורך בביסוס או שכנוע. דפוס שימוש זה מלמד כי ביטויי מודאליות והערות מטא-תקשורתיות עשויים למלא תפקידים סותרים בשיח: לערער על שקיפותו של הטקסט החדשותי, אך בד בבד לשמר ולחזק את מעמדם הסמכותי של אנשי החדשות כשקוף וכברור מאליו.

מתחים בין חידוש לשמרנות

באופן דומה, גם השימוש של לוי בסמן המודאליות הדאונטית "ראוי" (9) משקף ניסיון לשמר ולהדהד הנחות מסורתיות בדבר קיומה של היררכיה ברורה בקרב אנשי החדשות, לפיה עיתונאית חוקרת ותיקה היא בהגדרה בכירה וחשובה יותר ממגישת חדשות צעירה, ולכן גם זוכה, ובצדק, ליותר אזכורים במנוע החיפוש של "גוגל". הנחות מסורתיות אלה עומדות גם ברקע הפליאה של לוי מהעובדה שאילנה דיין – העיתונאית החוקרת הרצינית והבכירה – מתעניינת בנושאים קלילים דוגמת מארג' סימפסון (13).בקטע העומד במוקד המאמר הנוכחי, ההערה המטא-תקשורתית וביטוי המודאליות הדאונטית משמשים את יונית לוי על מנת להפגין חוסר נוחות והסתייגות מאירוע השיח בו היא עצמה נוטלת חלק באותו רגע ממש. כפי שצוין לעיל, הקטע משקף את כניסתם הגוברת של תכנים קלילים ונימות משועשעות לחדשות הטלוויזיה – כניסה המטשטשת הבחנות מסורתיות בין חשוב ללא-חשוב, רציני למבודח, חדשותי לבידורי וציבורי לפרטי. אלא שלוי מסתייגת במפורש מטשטוש הבחנות אלה, ומנסה לכונן אותן מחדש כציפיות נורמטיביות בעלות משקל, לפיהן 'משפחת סימפסון' עשויה אולי להיות נושא הולם לשיחת חולין בינה לבין עמיתתה מאחורי הקלעים, אך לא במסגרת המהדורה עצמה ("לא חלמתי שיגיע היום שנדבר על סימפסונס בשידור", 3).

את ההסתייגות של יונית לוי מהשיח בינה לבין אילנה דיין ניתן לפרש על רקע צרכי ניהול התדמית שלה, כאשת חדשות בכירה אך צעירה למדי, שעדיין צריכה להוכיח את עצמה ולבסס את מעמדה הסמכותי, ולכן מקפידה לשמור על חזות רצינית ומכובדת – בניגוד לאילנה דיין, אשת חדשות בכירה, ותיקה ורבת זכויות, שלכן עשויה להרגיש חופשיה יותר להשתעשע בנסיבות מסוימות מבלי שהדבר יאיים על תדמיתה ומעמדה. פרשנות זאת עולה בקנה אחד עם הדימוי הציבורי של יונית לוי כ"נסיכת קרח", השומרת תמיד על חזות רצינית ונמנעת מחשיפה אישית ומרגעי השתטות והשתחררות.

מעבר לתפקוד נקודתי זה, ההסתייגות של לוי מהשיח בינה לבין דיין בקטע שלפנינו משקפת תופעה רחבה יותר שתועדה במחקר הנוכחי: ככלל, ההערות המטא-תקשורתיות וביטויי הרפלקסיה העצמית של אנשי החדשות במסד הנתונים של המחקר מציגים ומבליטים מודלים מסורתיים ותפיסות שמרניות של פרקטיקות וערכים עיתונאיים, דוגמת תפיסה של עיתונאות כממוקדת באיסוף מידע בשטח כבסיס לדיווח עובדתי, ונעדר מהם באופן כמעט מוחלט ביטוי למודלים עדכניים יותר. כך, כמו בדוגמה שלפנינו, נוצר פער בין השיח עצמו, שמממש תפקודים עכשוויים כמו פרשנות או בידור, לבין ההתייחסות המטא-תקשורתית אליו, הנצמדת לתפיסות שמרניות. כתוצאה מפער זה, הביטויים המטא-תקשורתיים והרפלקסיביים בשיח חדשות הטלוויזיה בישראל אמנם תורמים לחזות ולתחושה של כנות, חשיפת אחורי הקלעים וערעור על שקיפותו של הטקסט, אך למעשה הם מסתירים ומטשטשים את מערך השיקולים והפרקטיקות העומדים מאחורי הטקסט בפועל. באופן זה, ובאמצעות ההיצמדות שלהם למודלים מסורתיים ומבוססים היטב, גם ביטויים אלה תורמים לביצור סמכותם הבלתי מעורערת של אנשי החדשות.

הפער בין פרקטיקה עכשווית לבין רטוריקה מוצהרת מסורתית מאפשר לחדשות וליצרניהן לאזן בין כוחות סותרים: בין הדחף המסחרי-כלכלי לפופולריזציה לבין ההעדפה העיתונאית-מקצועית לרצינות ומכובדות; ובין מימוש של מגמות שינוי בתכנים, בתפקודים, במבנים ובסגנונות של החדשות לבין היצמדות שמרנית להעדפה נורמטיבית למודלים מסורתיים, ותיקים ומבוססים היטב.

איזון עדין ומורכב זה בין חידוש לבין מסורת אופייני מאוד לחדשות הטלוויזיה העכשוויות, המתמודדות עם תהליכי שינוי מתמידים, והוא משמעותי במיוחד במסגרת מהדורות מרכזיות. בהשוואה למשדרי חדשות אחרים, מהדורות מרכזיות הן המשדרים המורכבים והמגוונים ביותר תוכנית, תפקודית ומבנית, ולכן הן מהוות אתר מרכזי למפגש בין מודלים ותפיסות שונים של החדשות, ולהתמודדות עם המתחים והסתירות ביניהם. מתחים אלה מוחרפים גם לאור קהל היעד הרחב והמגוון של מהדורות מרכזיות, הכולל הן צופים מבוגרים ושמרניים, המבקרים את מגמות השינוי שתוארו לעיל כמובילות לרידוד ולהשחתה של השיח החדשותי, והן צופים צעירים יותר, התופסים את השיח החדשותי המסורתי – המונולוגי, הרציני וכבד הראש – כמנוכר וכמנכר.

סיכום

ממצאי המחקר הנוכחי, כפי שהודגמו במאמר זה, מצביעים על מתחים רבים בחדשות הטלוויזיה בישראל: בין חידוש ושינוי לבין מסורת ושמרנות; בין עיתונאות לבידור; בין ציבורי לפרטי; בין דיאלוגיות גוברת במבנה ובסגנון לבין שמירה על אופי מונולוגי, סגור ומתוכנן מראש של הטקסט; בין מיצוב מקצועי ומוסדי למיצוב אישי; בין טיפוח סולידריות עם הקהל לבין מיצוב עצמי במעמד מועדף של ידוענים; בין חזות של כנות, חשיפת אחורי הקלעים וערעור על שקיפותו של הטקסט לבין הסתרה ושימור מעמדם הסמכותי הכמו-מובן מאליו של אנשי החדשות.

מתחים אלה מספקים עדות לטענה המחקרית, שחוסר היציבות הז'אנרית של החדשות מוביל לעתים לפערים בין מישורים שונים של הטקסט, שכל אחד מהם מתפתח ומשתנה בקצב אחר, ולקיום בו-זמני של מערכות נורמטיביות שונות – מסורתיות-שיוריות (residual), עדכניות-דומיננטיות ומתהוות (Montgomery, 2007).

לתהליכי השינוי ולמתחים הפנימיים בחדשות הטלוויזיה, שתוארו לעיל, עשויות להיות השלכות משמעותיות על תפקודן של החדשות כחלק מהתהליך הדמוקרטי ועל יחסיהן עם צרכניהן. ראשית, חוסר יציבות ז'אנרית, מורכבות נורמטיבית ואי-הלימה בין רטוריקה לפרקטיקה בשיח החדשותי עלולים להוביל להחרפתם של הפערים הקיימים ממילא בישראל בין התפיסות והערכים של אנשי החדשות וצרכניהן ביחס לעיתונאות
(Tsfati, Meyers, & Peri, 2006), ולגרום הן למקרים נקודתיים של פענוח שגוי של הטקסט החדשותי ומעמדו והן לחוסר אמון ציבורי בחדשות באופן כללי.

שנית, דפוסי השיח המשתנים של החדשות מזמינים פיתוח, שכלול והקנייה של מיומנויות עדכניות לצריכה מושכלת וביקורתית של החדשות. ממצאי המחקר הנוכחי מדגישים את הצורך בחידוד רגישותם של צרכני התקשורת לכך שגם תופעות שיח התורמות לתחושה של רב-קוליות, כנות, נגישות ופנייה 'בגובה העיניים' – דוגמת מבנה של שיחה, מיצוב אישי, או ערעור על שקיפותו של הטקסט – עלולות למעשה לתרום לשימור אופיים הסמכותי, המונולוגי והסגור של הטקסט ושל הפנייה של אנשי החדשות לקהלם, ולכן ראויות אף הן לצריכה ספקנית וביקורתית.

מקורות

חמו, מ. (2009). סגנון, מבנה ותפקוד בפורמטים שיחתיים בחדשות הטלוויזיה: המקרה של 'אולפן שישי'. בלשנות עברית, 62-63, 323-346.

טנן, ד. (1991). קצר: למה אין הבנה בין גברים ונשים (תרגום: ב. קורות). תל-אביב: מטר.

לביא, ע'. (2006). גברים הם השיח; נשים רק מעניקות לו צבע. תרבות דמוקרטית, 10, 327-297.
רועה, י. (1994). אחרת על תקשורת: שבע פתיחות לעיון בתקשורת ובעיתונות. תל-אביב: רכס.

Coupland, N. (2001). Stylization, authenticity and TV news review. Discourse Studies, 3, 413-442.

Montgomery, M. (2007). The discourse of broadcast news: A linguistic approach. London: Routledge.

Tsfati, Y., Meyers, O., & Peri, Y. (2006). What is good journalism? Comparing Israeli public and journalists' perspectives. Journalism, 7, 152-173.

נספח – מקרא סימני תעתיק המופיעים בדוגמה

מלה – הדגשה

(.) – הפסקה קצרה

<מלים> – קצב דיבור מהיר

.ה – נשימה

מל- – קטיעה

מל:ה – התמשכות הברה

[מלים] – חפיפה בין דוברים

((הערה)) – הערות המתעתקת

= – כניסה מהירה ללא רווח בין דוברים (overlatch)

°מלים° – עוצמת קול נמוכה

(…) – דיבור לא מזוהה

(מלה) – זיהוי לא ודאי של המלל

↑ – עלייה חדה בטון הדיבור (pitch)

medium shot – MS של משתתף אחד, מהמותניים ומעלה

long shot – LS, צילום של שטח גדול בזווית רחבה

zoom in – ZI, התקרבות הדרגתית של זווית הצילום

zoom out – ZO, התרחקות הדרגתית של זווית הצילום