הבדיחה על חשבוננו

עמרי מרכוס

בסביבת המדיה הרועשת של חיינו, כשאנחנו מוצפים בכמות לא נגמרת של אינפורמציה, הקומדיה מוכיחה את עצמה פעם אחרי פעם ככלי עוצמתי לתפוס את המשאב היקר בעולם – תשומת לב

נאום הבוז של תאצ'ר למפלגה הליברל-דמוקרטית, היה פאראפרזה משועשעת למערכון "התוכי המת" של "מונטי פייטון", והוא לא פחות ממופת של רטוריקה אפקטיבית

ישראלי, פלשתיני וגרמני נכנסים לבר בירושלים. וגם דני, מצרי, אמריקאי, אוסטרי, שבדי, בריטי, קנדית, הונגרי, הולנדי ועוד כמה ממדינות נוספות. המשותף לכולם – הם כולם כותבים קומיים מובילים במדינה שלהם, וכולם הגיעו לירושלים בדצמבר האחרון, כי הם מאמינים שקומדיה יכולה לשנות את העולם. כדי לדעת איך זה נגמר תיאלצו לקרוא עד הסוף.

המחשבה על קומדיה ככלי רב עוצמה היא לא חדשה. משחר ההיסטוריה, פוליטיקאים בעלי יכולות קומיות הצליחו לגרום למסר שלהם לעבור בצורה אפקטיבית. והכוונה היא לכאלה שתכננו את זה, לא כאלה שהסתכלו במשקפת סגורה והפכו להיות בדיחה לאומית. הטובים שבהם יודעים לנצל את זה לאמירות מושחזות נגד יריביהם. כשרייגן נשאל בעימות פוליטי כיצד יוכל להיות נשיא בגילו המתקדם (הוא היה בן 72) הוא נתן תגובת מחץ, שיש הטוענים שסייעה לניצחונו והפכה להיות השורה הזכורה היחידה מהעימות המשמים – "אני לא מתכוון לנצל למטרות פוליטיות את גילו הצעיר וחוסר ניסיונו של יריבי". (לינק)

נאום הבוז של תאצ'ר למפלגה הליברל-דמוקרטית, היה פראפרזה משועשעת למערכון "התוכי המת" של "מונטי פייטון", והוא לא פחות ממופת של רטוריקה אפקטיבית. בנאום, משתמשת תאצ'ר במשך דקות ארוכות בכל המילים הנרדפות והביטויים לתיאור הבר-מינן לקול הצחוק של הקהל. (לינק)

ולבסוף, כל צרפתי יזכור את העימות שהיה ב-1988 בזכות תשובה משעשעת של הנשיא מיטראן ש"פינצ'רה" למתחרהו ז'אק שיראק את הטיעון וגרמה לו להיראות מגוחך. שיראק ניסה להקטין את הנשיא ואמר לו "ברגע זה אנחנו שווים. אין בינינו הבדל. אתה לא נשיא ואני לא ראש ממשלה. שנינו רק מועמדים", ומיטראן בבוז ענה לו "מקובל עלי", ואז אחרי פאוזה קומית מושלמת הוסיף "אדוני ראש הממשלה". את הצרפתים זה קרע מצחוק. (לינק)

גם בישראל קומדיה היא השחור החדש. לפרקים נדמה היה שהבחירות האחרונות (מרץ 2015) היו תחרות בדחנים. ראש הממשלה לא מצא זמן לפרסם מצע רעיוני, אבל הפיץ מערכונים משעשעים שהראו יכולות קומיות לא מבוטלות. מימין, שר הכלכלה, חבש זקן היפסטרי ומשקפיים וצילם גם הוא לקט מערכונים. מי שיסיט את המבט ימינה עוד יותר יגלה לא פחות ולא יותר את שר החוץ, אדם שאין לחשוד בו בעודף ליצנות, מתעקש לחלק ברחובות גיליונות של עיתון סאטירי צרפתי "שארלי הבדו".

אם הקלישאה טוענת ששלטון שומרים על ידי חלוקת "לחם ושעשועים" אין ספק שבבחירות האחרונות השלטון סיפק לפחות חמישים אחוז. נכון שזה לא פעם ראשונה שקומדיה היא נשק, אבל יש משהו הזוי בראש הממשלה שבוחר לא להתעמת עם אף אחת מהטענות נגדו, אלא בטקטיקה המשלבת הפחדות מהשמאל עם קומדיה מטופשת. מדינה שמרגישה שהבחירות הן גורליות מצביעה לראש ממשלה שמספר בדיחות לשוניות סטייל ה"ביבי-סיטר".

הדבר לא נעלם מעיני התקשורת הבינלאומית, שגם ככה לא מבינה את האלקטורט הישראלי, ואפילו ג'ון סטיוארט ב"דיילי שואו" נשא מונולוג נדהם על התופעה.

(לינק)

אם הקלישאה טוענת ששלטון שומרים על ידי חלוקת "לחם ושעשועים" אין ספק שבבחירות האחרונות השלטון סיפק לפחות חמישים אחוז

ומי שעדיין לא מאמין שקומדיה היא הרבה יותר מבדיחה, מוזמן לשוחח עם מנהיג צפון קוריאה שכמעט פתח מלחמת עולם בגלל "ריאיון סוף", קומדיה אווילית של סת' רוגן על  המשטר בדיקטטורההאסייתית, או לבקר במערכת המדממת של שארלי הבדו, שפרסום קריקטורה של מוחמד הסתיימה בטבח רצחני של מערכת העיתון.

בסביבת המדיה הרועשת של חיינו, כשאנחנו מוצפים בכמות לא נגמרת של אינפורמציה, הקומדיה מוכיחה את עצמה פעם אחרי פעם ככלי עוצמתי לתפוס את המשאב היקר בעולם – תשומת לב. במציאות המודרנית המורכבת, הטעונה, המסובכת, אין כמו קומדיה כדי לפרק את המצב הבלתי אפשרי לגודל נגיס. התוצאה היתה ירידה בקרנה של מהדורת החדשות ועלייתה של חיה חדשה – מנה של קומדיה על עניני השעה עם דעה מגובשת ומנוסחת היטב. טלוויזיה שגורמת לצופה להיות מבריק בבוקר שלמחרת, בפינת הקפה במשרד, על ידי ציטוט של מה שהוא שמע יום קודם.

נדמה שאין מישהו שמזוהה עם הדבר יותר מאשר ג'ון סטיוארט ותוכניתו ה"דיילי שואו". סטיוארט לקח את פורמט מהדורת החדשות, פירק ובנה אותו מחדש. מתחת לרדאר, בערוץ לא משמעותי, הוא בנה במשך שנים קהל גדול ומסור בצורה קיצונית. מנהל בכיר בערוץ תיאר את הקהל של ג'ון סטיוארט ככזה ש"יספוג כדור עבורו". סטיוארט פרח בשנות הנשיאות של ג'ורג' בוש. דור חדש מצא בו את הקול השפוי, שיודע לנסח בבהירות את הגיחוך בהיגיון של הנשיא. יחד עם תוכנית הספין אוף של ה"דיילי שואו", דו"ח קולבר, ששודרה מיד אחריה, הפכה כל רשת "קומדי סנטרל" למקום משמעותי לצריכת חדשות בקרב הצעירים והמשכילים בארה"ב מקום שפוליטיקאים מהשורה הראשונה ומנהיגי מדינות זרות רואים כבמה לגיטימית לריאיון.

התופעה לא נעלמה מעיניו של הנשיא ג'ורג' בוש, שניסה לגרום לבדיחה להיות קצת אתו ולא על חשבונו. ב-2007 הוזמן סטיבן קולבר להנחות את ארוחת הערב השנתית של הכתבים הזרים בוושינגטון. עשר הדקות שקולבר נתן שם הן מופת של קומדיה שכל כותב קומי חקק על לוח לבו. בעוד בדרך כלל המנחה נוטה להתלוצץ בעדינות עם מנהיג העולם החופשי שיושב על הבמה לצידו,  קולבר פשוט "צלה" את בוש על הישגיו הדלים בלי טיפת רחמים אבל עם הרבה הומור. צפייה בקטע מראה איך פניו של הנשיא בהתחלה מחויכות ולאט לאט חודרת בו ההבנה שאין כאן ויצים חביבים אלא סכינים חדות במיוחד, ופרצופו המתכרכם מסגיר את הזעם. עם סיום הנאום נתפסה במצלמות הגברת הראשונה מסננת קללה לא נשיאותית בעליל. (לינק)

החידוש בפיאסקו הזה הוא העובדה שזה הפך לאירוע פותח מהדורות חדשות בכל העולם. אם לצטט את יהונתן גפן "הליצן היה למלך. הנביא נהיה ליצן". הקו הברור שהיה בין ליצנים ומלכים מתמוסס. סקרים שפורסמו באותה שנה הראו שהצעירים נטשו במספרים גדולים את מהדורות החדשות לטובת הפילטר הסטיוארטי-קולברי.

***

במציאות המודרנית המורכבת, הטעונה, המסובכת, אין כמו קומדיה כדי לפרק את המצב הבלתי אפשרי לגודל נגיס

ג'ון סטיוארט לא בא לספר בדיחות. הוא משתמש בבדיחות ככלי אפקטיבי כדי להעביר מסר מגובש וחד. התחושה שעוברת לצופה היא שסטיוארט הכין את שיעורי הבית והוא שולט בחומר יותר מכל פוליטיקאי מולו. סיום הקדנציה של בוש ותחילת עידן אובאמה גרמו לחשש שעכשיו, כשיש נשיא כלבבו, יקהו שיניו של סטיוארט  – אבל החשש התבדה במהירות.

המשבר הכלכלי של 2008 גרם לסטיוארט לעשות מהלך אמיץ ותקדימי. כזה שקומיקאים לפניו פחדו ממנו כמו ממחלת מין – הוא עשה קומדיה מנושאים כלכליים. סטיוארט לקח את משבר הנדל"ן, על כל מונחיו ונגזרותיו והנגיש אותם לאדם הפשוט. יותר מזה, ג'ון סטיוארט גם נכנס בעמיתיו בתקשורת בדרך שבה הם סיקרו בעבר את וול סטריט. הוויכוח שלו עם הפרשן הכלכלי הצבעוני של רשת msnbc ג'ים קריימר גלש הרחק מתחומי התוכניות.

התחקירנים של ג'ון סטיוארט עברו על תיקי הארכיון של קריימר, שנהג להמליץ באופן חד משמעי על מניות. התחקיר הראה כיצד באופן עקבי ולאורך שנים הוא המליץ על מניות כושלות, תיקן בדיעבד את המלצותיו כאילו מעולם לא נתן אותן, והמשיך עם הגישה ההזויה הזאת בלי שאף אחד ממנהליו הבחין בכך. הקטע היה פצצת מצרר של קומדיה ואמירה מרתקת על האיש, על מומחים כלכליים שכמותו, ואפילו על החברה האמריקאית כולה. (לינק)

יחד עם תוכנית הספין אוף של ה"דיילי שואו", דו"ח קולבר, הפכה כל רשת "קומדי סנטרל" למקום משמעותי לצריכת חדשות בקרב הצעירים והמשכילים בארה"ב

השימוש בארכיון לצורכי קומדיה הפך להיות סימן ההיכר של סטיוארט. ב-2010 חלה מהפכה שקטה מאחורי הקלעים של התוכנית, כשנכנסה לשימוש תוכנה בשם snapstream שסיפקה תמלולים של כל תוכניות החדשות, כך שבמקום צי של תחקירנים שישבו על כל נושא, יכול אדם אחד ללחוץ על קונטרול f ולקבל את היסטוריית ההתייחסויות של כל פוליטיקאי לאורך ציר הזמן. ג'ון סטיוארט זיקק לדרגת אמנות את היכולת לשבת באולפן ולתת מונולוג משובץ בקטעי וידאו, בהם הפוליטיקאים נותנים הצהרות וכאלו שהפוכות להן. הוא תמיד הקפיד שתהיה שורה תחתונה משמעותית ולא להישאר כבדיחה על פליטת פה לא מכוונת של פוליטיקאי או סיפור שולי.

זוהי לא קומדיה קלאסית, זוהי לא עיתונות כפי שהיכרנו – זו חיה חדשה: קומית-ג'ורנליסטית. הטכניקה המרשימה הזאת הגיעה לשיא ב-2011. מושלת אלסקה לשעבר, שרה פאלין, טענה שהיא לא החליטה לגבי ריצה לנשיאות, ולכן מותר לה לאסוף תרומות לעמותה שלה. שבועיים קודם לכן, הבת שלה, מתמודדת בריאליטי, אמרה בתוכנית בוקר שפאלין חד משמעית החליטה והיא ממתינה בגלל סיבות שונות. למעשה, היא הפילה את אמה בסעיפים לא פחות מפליליים. כלי תקשורת בכל העולם שרגילים לצטט סקופים של ה"ניו יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט", מצאו את עצמם נותנים קרדיט לתוכנית קומית. (לינק)

אבל במציאות הטלוויזיונית של היום זה לא פשוט להחזיק את הבשורה היומית הזאת לאורך זמן. עם הזמן ניכרו סימני העייפות גם בסטיוארט וגם בקולבר. אי אפשר להאשים אותם. אחרי הכל, לאן עוד יש לשאוף אחרי שב-2010 הוציאו כמעט רבע מיליון בני אדם להפגנת ענק בוושינגטון תחת הכותרת "ראלי להשבת השפיות". זו היתה הפגנת כוח של "הרוב השפוי", שביקש לרענן את זיכרון האומה המשוסעת שכולנו בני אדם. המפגינים הגיעו מכל רחבי אמריקה – מי במטוס, מי ברכב, מי ברכבת – לאירוע ששיגר מסר קומי וחזק והיה המאורע הפותח בכל מהדורות החדשות. אפשר לומר שהראלי הקומי הזה היה ההשקה הרשמית של השלב הבא באבולוציה הקומית– והוא הגיע מקירבם ממש.

***

ג'ון סטיוארט לא בא לספר בדיחות. הוא משתמש בבדיחות ככלי אפקטיבי כדי להעביר מסר מגובש וחד

לא רחוק מהם בשלט, ברשת HBO הקומיקאי הבריטי ג'ון אוליבר קיבל תוכנית שבועית בשם Last Week Tonight שעלתה לאוויר ב-2014. אוליבר, שהתחיל את הקריירה האמריקאית שלו ב"דיילי שואו", ניצב מול אתגר לא פשוט – לעשות תוכנית שבועית שאמנם נראית בדיוק כמו סטיוארט וקולבר (אדם יושב מאחורי שולחן במשך חצי שעה ומספר בדיחות על אקטואליה) אבל הצליח לחלוטין להמציא מחדש את הגלגל.

החידוש אצל אוליבר הוא כפול. לפני הכל, אוליבר חידש בבחירת המטרות אליו הוא מפנה את חיציו. הוא לא הלך על המטרות הרגילות והקלות. פוליטיקאים רפובליקנים או משטרה רשלנית, שהטיפשות וחוסר המודעות שלהם הופך אותם למתת אל קומית. אוליבר עושה דברים אחרת. רגע לפני המונדיאל בברזיל בקיץ האחרון בחר אוליבר להתמקד בדרך הצינית שבה פיפ"א מנצלת את המדינות המארחות, והפנה זרקור לנושא שהיה ידוע אבל מעולם לא עשה כותרות. הקטע מעביר את הצופה רכבת הרים רגשית בין חיוך לזעם, בין צחוק לעצב עמוק, בין שמחה שסוף סוף מישהו מטפל בזה לייאוש של התובנה שכלום לא ישתנה.

אפילו נושאים חבוטים, כמו מוסד מיס אמריקה שכבר עברו תחת מכבש של תוכניות קומיות שונות – קיבלו טיפול 10,000 מתנת אוליבר. הוא לא חבט כמתבקש בדוגמניות הלא מבריקות, אלא עשה עבודת תחקיר מקיפה על ההצהרה של הארגון כי הוא מחלק המלגות הגדול באמריקה. תחקירני התוכנית ישבו שעות ארוכות וחשפו את ערוותם, כשהראו את החשבונאות היצירתית של המארגנים שלהם שנוקבים בסכום הפוטנציאלי המקסימלי, למרות שאין שום דרך בעולם שייאלצו לשלם. למעשה הם כמעט לא משלמים דבר. (לינק)

הקטע שעשה לאחרונה על מס הכנסה היה, תאמינו או לא, דווקא בעד מס הכנסה. הוא רענן את זיכרון הצופים על תפקידו הציבורי החשוב (הגדיר את מס ההכנסה כישבן של המדינה – כזה שנותן את התמיכה לכל פעילות הגוף), על העובדה שהאנשים שם אינם אויב, ותקף את המערכת הפוליטית שמצד אחד מקצצת בתקציבי התפעול ומצד שני מסרבלת בכוונה, מסיבותיה,  את תהליך הגבייה.

אבל המהפכה האמיתית של אוליבר היא במקום אחר. אם ג'ון סטיוארט הוא אבי הקומי-ג'ורנליזם בטלוויזיה, הרי שאוליבר הוא זה ששִכלל טכניקה של קומי-אקטיביזם המשתמש בקהל לצורכי העצמת הבדיחה.

ניתן לראות את הזרעים לשימוש בהמונים לצורכי קומדיה כבר אצל סטיב קולבר, שרץ לנשיאות ארצות-הברית ב-2007 בחסות "דוריטוס". בניגוד לתוכניות קומיות ש"הריצו" מועמדים רק בתוכנית עצמה כבדיחה, קולבר לקח את העניין ברצינות תהומית. הוא גייס תרומות וחסויות, מילא את הטפסים – הכל כדי להראות את השחיתות בתהליך הבחירה האמריקאי המסתמך על ועדות תרומה Super Packs. אחד משדרני הcnn תיאר את הקמפיין ההזוי כמחק גדול שמטשטש את הקו בין סאטירה ומושאי הסאטירה עד ששדרני החדשות לא יודעים אם הם מדווחים על דבר חשוב או בדיחה מתוחכמת. (לינק)

ג'ון אוליבר לקח את הטכניקה צעד קדימה. הוא לא רק מלמד, מטיף ובעיקר מצחיק את הקהל כמו סטיוארט, אלא גם מתעל את הזעם או התסכול שנוצר אצל הצופה בתהליך, ובאמצעות הרשתות החברתיות גם מפעיל את הקהל שלו על מנת לעשות מעשה.

ביולי 2014 יצא אוליבר נגד מה שהוגדר במדיה האמריקאית כ"נושא המשעמם בעולם". תקנות תעבורת רשת האינטרנט. במשך 11 דקות מבריקות שטח אוליבר את משנתו לגבי השערורייה שתשפיע על כל אמריקאי ומדוע התאגידים הגדולים מנסים להעביר חקיקה בחסות האדישות הציבורית. ואז הגיע התופין האמיתי. ג'ון אוליבר פנה בפנייה אישית נרגשת לטוקבקיסטים. "ערב טוב מפלצות", פתח. הוא ביקש מצופיו להיכנס לאתר רשות התקשורת האמריקאית, לאזור שבו אפשר לשלוח פניות על יוזמת החקיקה – ולירות כל חץ מהנדן המילולי שלהם על מנת להרוג את הרעיון באיבו (לינק). האתר קרס תוך פחות משעה. היוזמה נגנזה חלקית ולבסוף התפוגגה.

חשוב גם לשים לב לתוכנית של אוליבר כדוגמה מדהימה לשינוי בחוויית הצפייה. בעוד שבתוכנית הבכורה צפו מיליון וחצי איש על מסך הטלויזיה – ביו-טיוב, כלומר במחשב או בסלולארי, צפו בה לא פחות מתשעה מיליון צופים. כשתשעה מיליון הצופים של התוכנית מאותגרים על ידי המנחה לעשות פעולה – אפשר לצאת מנקודת הנחה שלפחות כמה מאות מתוכם ייקחו את הבדיחה ברצינות גמורה. ומכיוון שהם גם צופים בתוכנית על מסך המחשב או הסלולארי, הם במרחק alt-tab מלפתוח חלון נוסף, להיענות לאתגר, לייצר משהו ולשתף אותו עם חבריהם.

 

עם ההצלחה של הקמפיין הזה הגיע התיאבון, ובאוקטובר פנה אוליבר לקהל במונולוג בנושא התיעוד של תיקים בבית המשפט העליון. העמדה המסורתית של השופטים היא נגד הכנסת מצלמות לאולם, מכיוון שלטענתם הטלוויזיה תחתוך רק כותרות מדבריהם ותרדד את הדיון. אוליבר חיפש את הדרך לגרום לאנשים לצפות בכל דיוני בית המשפט באורך מלא והגיע עם פתרון גאוני בטמטומו, או מטומטם בגאוניותו. אם האינטרנט לימד אותנו משהו אחד, אמר, הרי זה שחיות מחמד חמודות גונבות את ההצגה. אם זה עובד בשביל יו טיוב עם חתול מנגן בפסנתר, זה יכול לעבוד בשביל בית המשפט העליון.

הפקת התוכנית העלתה לאתר התוכנית את הפרוטוקולים של בית המשפט העליון וגם סרטוני וידאו של כלבים לבושים כשופטים, עורכי דין וסדרנים. אוליבר קרא לקהל בבית לגשת לאתר התוכנית ולייצר מחומרי הגלם – שחזור של כל התיקים החשובים בהם דן בית המשפט העליון. מיותר לציין שתוך שעות התחילו לזרום השחזורים. ההישג המטורף: אוליבר גרם למאות אלפים לצפות בשעות ארוכות של התדיינות משפטית מורכבת ורצינית. גם אם המחיר היה שאת תפקיד השופטים גילמו קוקר-ספניילים וצ'יוואות. (לינק)

***

זוהי לא קומדיה קלאסית, זוהי לא עיתונות כפי שהיכרנו – זו חיה חדשה: קומית-ג'ורנליסטית

את ההצלחה של אוליבר ניתן לייחס לשילוב מבריק של שני ז'אנרים עכשוויים בבידור. האחד הוא שימוש ב"המון". זה לא טריק חדש, אבל היכולת לגייס המונים ולהניע אותם לפעולה בעולם האינטרנטי של היום היא עצומה. אז נכון שעוד בשנות השמונים בישראל הובילו ארז טל ואברי גלעד הפגנה קומית להחזרת סמי וסוסו. אברי גלעד המשיך עם החיבה שלו לעבודה עם המונים כשהנחה את "אחד נגד מאה" בה היו באולפן מאה מתחרים. גל הריאליטי של תחילת שנות האלפיים ניצל את ההמון להצביע.

היום כל מפתח תוכניות תוהה איפה אפשר להכניס שימוש אקטיבי נרחב בקהל. ביפן מנצלים את ה"המון" לתוכניות מתיחות שבהן במקום מתחן אחד יש קבוצה של מאה מתחנים. (לינק)

באנגליה החליפו את המומחים – חמישים אנשים רנדומאליים בתוכנית בשם The Audience. (לינק)

קונאן אובריאן אפילו ניצל את ההמון כדי לשחזר תוכנית שלמה שלו. התחושה היא של חוויה שונה מהצפייה הפאסיבית לה הורגלנו. הצופה איננו רק עד אילם למה שקורה על המסך אלא מקבל אפשרות או תחושה שהוא חלק מקבוצה של אנשים ויכול אפילו לקחת חלק משמעותי.

לשימוש החכם בהמון הוסיף אוליבר את הזעם החברתי-אקטיביסטי של תנועות המחאה מהשנים האחרונות. גם כאן הוא ממש לא הראשון לעשות את זה. מייקל מור עושה את זה בקולנוע כבר שנים (רוג'ר ואני, באולינג לקולומביין ועוד), אבל בכל העולם יצאו תוכניות הסאטירה מהאולפן וניגשו לגופים המרגיזים. כך למשל בבלגיה, תוכנית סאטירה בשם Basta חסמה עם קונטיינר את שביל הכניסה לחברת טלפונים סלולארית שנודעת בשירות הלקוחות המחריד שלה. כדי להבהיר את המסר שלהם, מנחי התוכנית נעלו את עצמם בקונטיינר ותיזזו טלפונית את מנהלי החברה בשיטת – טעימה ממה שאתם עושים לנו. (לינק).

באוסטרליה חבורת ה-Chasers ערכו בתוכנית הסאטירה שלהם מבחן רחוב לספר ה"סוד". (לינק). על מנת לחדד את הנקודה שהפוליטיקאים המקומיים לא אומרים את מה שהם חושבים – הם גזרו בלוני קומיקס ענקיים ורצו מאחורי פוליטיקאים כדי להעמיד את המחשבות המטופשות שלהם מעל לראש.

נקודה דומה הראו קומיקאים בריטים בתוכנית The Revolution Will Be Televised כאשר ניסו להכניס משאית עמוסה בחרא לתוך הפרלמנט כדי להתלוצץ על חשבון העובדה שלנבחרי הציבור נגמר החרא שהם מאכילים את הציבור. (לינק)

אמנם השינוי החברתי שמחוללת הקומדיה בתוכניות בסגנונו של אוליבר הוא ברור, אבל הוא מתרחש גם בסדרות מתוסרטות. אם דמות היא מצחיקה – יש נכונות של הקהל לקבל אותה ואפשר לראות את התרומה שלה למוכנות של החברה האמריקאית לקבל רעיונות חדשים. אחרי הכל, דמויות מסוימות היו אצלו בסלון, כלומר על מסך הטלוויזיה.

אם לקחת דוגמה מהזמן האחרון, הקומדיה הפופולארית ביותר בארה"ב "משפחה מודרנית" מציגה זוגיות הומוסקסואלית. זה איננו הנושא המרכזי בסדרה, אלא עובדת בסיס. במקרה או שלא במקרה, מאז תחילת שידור התוכנית זינק מספר האמריקאים התומכים בעיגון זכויות הגייז להקמת משפחה.

נכון שאי אפשר לומר האם הטלוויזיה משקפת את המציאות או משנה אותה, אבל היא בוודאות מעלה תופעות על פני השטח, נותנת להן לגיטימציה ואחרי זמן הקהל מקבל אותן כעובדה. הקומדיה היא כלי עוצמתי שעוטף בסוכר גלולות לא פשוטות לבליעה.

כך היה בתחילת שנות השבעים. אמריקה התאהבה בדבר תקדימי, אשת קריירה לא נשואה שגולמה על ידי מארי טיילר מור בתוכנית הנושאת את שמה. הנושא הנפיץ של הזכות לעשות הפלה קיבל דחיפה רצינית אחרי שקרול ברנט החליטה להפיל בסיטקום שלה באמצע שנות השבעים. ב-1977 בילי קריסטל הכניס ללב הפריים טיים דמות של גיי בפארודיה "בועות" ששודרה ברשת ABC. הפופולאריות של הסיטקום משפחת קוסבי ברשת NBC גרמה לאוכלוסיות רבות בארה"ב להיחשף לצד של הקהילה השחורה, שלא היו מגיעים אליו בשום דרך אחרת ובכך למוסס גזענות מוטמעת.

בתחילת שנות התשעים רעשה ארה"ב כאשר מרפי בראון הביאה ילד והייתה לאם חד-הורית. הדמות של אלן דג'נרס יצאה מהארון בסיטקום הנושא את שמה והרשימה ארוכה מאוד. אפילו הלהיט של העונה האחרונה בארה"ב, הקומדיה "טרנספרנט" על הורה שמחליט לשנות את מינו – מחוללת שינוי מרשים וקבלת האוכלוסייה הזאת בדרך בוגרת ורצינית יותר מאשר לפני כן. אז אם יש הסכמה שקומדיה יכולה לשנות, אז איך עושים את זה?

***

מה קרה כששני קומיקאים ערבים התעמתו עם ליאור שליין וגיא מרוז לשיחות שלום כמו שהן אמורות להיות. התוצאה הייתה מרגשת ואינטליגנטית, אבל בעיקר מצחיקה

להגשמת החזון של הקומדיה ככלי לשינוי חברתי התכנסה בירושלים בדצמבר האחרון (2014) קבוצה גדולה של אנשים מכל העולם. JJJ: Comedy for a Change, בהפקת בני מורן ובחסות קרן שוסטרמן, קיבץ את מנכ"ל ה-BBC הבריטי, סגנית נשיא בכירה ברשת ABC, סן נשיא בכיר בוורנר בראדרס ועוד עשרות כותבים קומיים בכירים מ-15 מדינות. המפיק הראשי של הדיילי שואו עם ג'ון סטיוארט ומקביליו בכל אירופה.

במשך יומיים קסומים הם חלקו מניסיונם וחשבו איך אפשר להפוך את העולם הזה למוצלח יותר. לא במושבים ארוכים ותיאורטיים אלא בפרקטיקה מרתקת. מולי שגב הוביל את שבירת שיא העולם בחדר הכותבים הכי בינלאומי – שכתבו ביחד מערכון ל"ארץ נהדרת". בחדר ליד הופגשו ארגונים חברתיים עם כותבים קומיים ועם גרפיקאים לייצר קמפיינים מבוססי קומדיה למטרות החברתיות שלהם. באולם המרכזי נדב אייל ועידו רוזנטל דיברו על הקומדיה בפוליטיקה ובחברה. נועה תשבי עשתה בליינד דייט מול הקהל עם כל הכותבים הקומיים במטרה לפצח את ה-DNA הקומי של המדינה ממנה באו ולשמוע רשמים על ישראל. ראש העיר ניר ברקת התעמת מול רד אורבך (Red Band) על חשיבות ירושלים, עימות שנגמר בעשרות ג'וינטים מדומים עפים אל הקהל.

אבל האירוע המרכזי שמשך אליו את תשומת הלב של התקשורת העולמית קרה כמה שעות אחרי – שיחות השלום הלא דיפלומטיות. מה קרה כששני קומיקאים ערבים התעמתו עם ליאור שליין וגיא מרוז לשיחות שלום כמו שהן אמורות להיות – הכל על השולחן. התוצאה הייתה מרגשת ואינטליגנטית, אבל בעיקר מצחיקה מאוד. מל ברוקס אמר פעם שהמשוואה לקומדיה היא טרגדיה פלוס זמן. שיחות השלום הלא דיפלומטיות הוכיחו את זה. הסכסוך המדמם על הקרקע פשוט קורא לטיפול קומי, שיזכיר לנו כמה מגוחכים המנהיגים בכל הצדדים, כמה אוויליים כל הדברים שמטעינים את מעגל הדמים האינסופי הזה. אפילו כשבאמצע הפאנל היתה הפסקת חשמל כללית בכל ירושלים – הקהל ביקש וקיבל את ההמשך. לאור פנס בודד וללא מערכת הגברה נמשכו השיחות. (לינק לכתבה ב-CNN).

אז אולי לא שינינו את העולם, אבל דווקא מירושלים יצא קול שפוי. צד אחר של ישראל, שהראה כמה שימוש חכם בקומדיה יכול להפוך את העולם לטוב יותר.

נדמה שיותר משעם ישראל שמר על הקומדיה – שמרה הקומדיה על עם ישראל. לעם היהודי יש היסטוריה ארוכה ביותר וגם בטרגדיות התברכנו, לכן זה לא מפתיע לגלות שגדולי הקומיקאים של העולם המערבי יצאו מבית הכנסת – מהאחים מרקס ועד לניל סיימון, מוודי אלן לג'רי סיינפלד, מג'קי מייסון לג'ון סטיוארט, מג'ואן ריברס לשרה סילברמן, מרוזאן בר לאמי שומר.

יש לנו מסורת מפוארת של שימוש בקומדיה, עכשיו הזמן לנצל אותה ולהפוך את העולם למקום טוב יותר. מול הבורות, הגזענות, האלימות והציניות שמקיפות אותנו. זה אולי הנשק האחרון שיש לנו. אני לא מציע לקחת את הקומדיה ברצינות, אלא להוסיף לרצינות שלנו קצת קומדיה.

תמונה מרכזית:  Mike Mozart; Flickr

פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

כתב העת 'פנים' עוסק בשאלות תרבות, חברה וחינוך. 'פנים' יוצא אחת לשלושה חודשים במתכונת מקוונת, בהוצאת הקרן לקידום מקצועי של הסתדרות המורים.

מערכת

עורך: רוביק רוזנטל
עורך שותף לגיליון זה: מתן אהרוני
עורכת משנה: מלכה זהר-שחר
מערכת: שלמה ישי, חנה להב
רכזת מערכת: הילה קבני
עיצוב: איתן פימנטל
ייעוץ אמנותי: דורון פולק

כתובת המערכת

״פנים״, הקרן לקידום מקצועי
רח׳ בן סרוק 8, תל-אביב
62969123

טלפון: 03-6928282
פקס: 03-6928283

עקבו אחרינו